מלכים ב' פרק י"ח- מלכות חזקיה מל יהודה

מסע סנחריב לכיבוש יהודה 701 לפנה"ס ונאום רבשקה לתושבי ירושלים תחת מצור אשורי

דברים י"ב פס' 1-7

מלכים ב' תיאור חזקיהו פס' 1-8

פס' 2-3: חוק טיהור הפולחן מיסודות אליליים ניסוח דומה לניסוח פעולות חזקיהו בפס' 3. פס' 4-7: חוק ריכוז הפולחן: החובה לזבוח לה' רק במקום הנבחר שבו ה' שם את שמו. "לשום שמו שם" תפישה מופשטת של ה'- שלא נמצא פיזית במקדשו אלא רק שמו= כבודו, רוחו. נוכחותו המופשטת נמצאת במקדש.

חזקיהו זוכה לשבח רק ע"י המחבר הדויטרונומיסט- הוא מקיים את שני החוקים החשובים מספר דברים; המחבר מציין שהיה כמו דוד (אידיאל). רק חזקיהו ויאשיהו, מלכי יהודה, שקיימו את ריכוז הפולחן וטיהורו מעבודה זרה זכו לשבח כזה ע"י ההיסטוריוגרף בספר מלכים. פס' 4: "הוא הסיר את הבמות"- הסרת הבמות היא ביטול הבמות הרבות לה' ביהודה למען ריכוז הפולחן בבית המקדש= חוק ריכוז הפולחן. *מלכים ב' י"ד 3-4, ט"ו 3-4: אמציה ועזריה צלכי יהודה- עשו הישר בעיני ה' כלומר: לא היה פולחן אלילי בימיהם אבל הם לא הסירו את הבמות הרבות לה', כלומר לא קיימו את חוק ריכוז הפולחן- המחבר טוען שלא היו כמו דוד, כלומר לא מושלמים. מחבר ספר מלכים שופט מלכים אלה בדיעבד לאור חוק ריכוז הפולחן, שלפי החוקרים לא היה עדיין קיים בימיהם.

1-8: רפורמת חזקיהו

9-12: אזכור חורבן אשור וגלות אשור

13-16: מסע סנחריב לכיבוש יהודה בעקבות מרד חזקיהו.

נאום רבשקה 17-37:

17-25: קטע קישור, חלק 2 28-36.

חלק 1, 17-25: לוחמה פסיכולוגית- נועדה להכניע את תושבי ירושלים הנצורים.

מילה מנחה: ב.ט.ח.

רבשקה שולל את בטחון חזקיהו והעם ביהודה פס' 19-21:

רבשקה משתמש באמצעים רטוריים על מנת להפעיל את הלוחמה הפסיכולוגית.

רבשקה מתאר את הברית עם מצרים כחרב פיפיות.

פס' 22: וכי תאמרון אל ה' אלהנו בטחני הלא הוא אשר הסיר חזקיהו את במותיו (לא רק האליליות אלה גם את אלה של ה' כחלק מריכוז הפולחן) ואת מזבחותיו. ויאמר ליהודה ולירשולים לפני המזבח נזנ תשתחוו בירושלים"

נבואת הנחמה של הנביא ישעיהו והניצלות ירושלים מכיבוש אשורי ומחורבן בעזרת נס אלוהי:

ñ      תגובת חזקיהו ושריו לנאום רבשקה ופנייתם לישעיהו הנביא בתפילה לעזרת ה' (פס' 1-7):

חזקיהו דואג לגורלה של ירושלים הנמצאת תחת מצור האשורי, ולאות מצוקה ואבל הוא קורע את בגדיו.

ñ      בקשתם של שרי חזקיהו מישעיהו הנביא: ונשאת תפילה בעד השארית הנמצאה (פס' 4): הם מבקשים עזרה מה' עבור שארית ישראל שנותקהרה ברושלים וגלות אשור.

ñ      נבואת נחמה: הוא מבטיח שה' יגרום לכך שמלך אשור יאלץ לחזור לאשור ושם יהרג.

ñ      בעקבות הצלתה הפלאית של ירושלים בעת מסע סנחריב מלך אשור החלה להתפתח האמונה שירושלים היא עיר ה' ולכן יגן עליה לנצח

ñ      נביאים כמו מיכה וירמיהו התנגד לאמונה זו של העם ביהודה לגבי חסינות ירושלים באומרם שאם ימשיכו לחטוא ירושלים תושמד.

סוגיית הזהות של אזרחי מדינת ישראל

מהי זהות? מכלול של מרכיבים באמצעותם מגדיר האדם את עצמו. מרכיבים אלה מתחלקים לשני סוגים:

1.      שיוכיים: מרכיב עמו נולדתי- מין, צבע עור, עדה. מרכיב שיוכי הוא בד"כ לא ניתן לשינוי.

2.      נרכשים: מרכיב הניתן לשינוי- דת, מקצוע, אזרחות.

כל אדם בוחר איזה מרכיב הוא מעוניין להדגיש בזהותו.

כל אדם יכול להשמיט מרכיבים בזהותו.

	יהודים	ערבים	דרוזים
זהות אזרחית	ישראלי- השיוך של היהודי למדינה בה הוא חי כאזרח.	ישראלי: הדגשת הזהות האזרחית מתנגשת לא פעם עם זהותו הלאומית של ערבי אזרח המדינה.	ישראלי/ פלסטיני
זהות לאומית	יהודי- מדגיש את היותו יהודי. היהדות היא הדת היחידה שמגלמת בתוכה דת ולאום.	ערבים אזרחי מדינת ישראל. ערבי- מדגיש את הקשר שלו ואומות ערב. מדגיש את פאן הערביות בזהותו. פלסטיני- מדגיש את הזיקה לפלסטין בזהותו. חלק ממדינת ישראל עפ"י תפיסתו= פלסטין.	דרוזים- קבוצה אתנית: קבוצה בעלת מאפיינים משותפים שאינה שואפת להגדרה עצמית בטריטוריה עצמאית. הקהילה הדרוזית חיה במדינת לאום תוך הזדהות עם הלאום השולט. ישנם דרוזים המגדירים עצמם כערבים, יש המגדירים עצמם פלסטינים.
זהות דתית	יהודי/ דתית חרדית- מדגיש את המרכיב הדתי ואת היותו אנטי-ציוני.	אנשים המדגישים את הפאן הדתי בזהותם: מוסלמי נוצרי	דרוזי

הדרוזים הם הקבוצה היחידה המוגדרת כקבוצה אתנית.

ההבדל בין קבוצה אתנית ללאום:

קבוצה אתנית היא קבוצה בעלת מרכיבים שיוכיים משותפים שאינם פרי בחירה כמו: שפה, דת, היסטוריה, תרבות וכד', היושבת בטריטוריה לא לה, ואינה שואפת להגדרה עצמית בטריטוריה עצמאית.

לאום זוהי קבוצה אתנית בעלת מרכיבים מולדים משותפים שאינם פרי בחירה כמו: שפה, דת, היסטוריה, תרבות וכד', השואפת להגדרה עצמית בטריטוריה עצמאית.

ההבדל בין קבוצה אתנית ללאום הוא השאיפה הגדרה עצמית בטריטוריה עצמאית.

גם הקבוצה האתנית וגם הלאום יושבים בטריטוריה משותפת.

לאומיות אתנית- מתבססת על מאפיינים משותפים מולדים.

לאומיות פוליטית- מבוססת על מאפיינים נרכשים כמו: אידאולוגיה, ערכים.

כל הגישות למדינה יהודית מדגישות את אחת משתי הלאומיות.

מדינת התורה- אתנית

יהודית לאומית- אתנית

לאום יהודית תרבותית- אתנית

מדינת היהודית- אתנית

העם היהודי- אתני

מדינת כלל אזרחיה- פוליטית. אין חשיבות לערכים מולדים. זוהי הגישה היחידה בה יש דגש על לאומיות פוליטית.

תשובה לשאלה בבחינת הבגרות

שאלות אירוע- קטע המתאר אירוע מסויים או קטע מקור שיגדיר נושא מסויים, שיש אחריו שאלות. יש לקרוא קטע זה באופן ביקורתי. השאלות יהיו שאלות על דעות הכותב או על דעות מנוגדות לו. להוסיף ציטוטים מהקטע.

3 חלקין-

1. ציון: מדינת היהודים

2. הסבר: ידע

3. קישור לקטע: ציטוט+ הסבר (של הציטוט) במילים שלי, ואיך הציטוט קשור לתשובתי.

שאלות ידע- שאלות המתבססות רק על ידע ועל זיכרון. 

מלכים ב' פרק י"ז- גלות אשור

732 לפנה"ס- תגלת בלאסר השלישי, מלך אשור הגלה את חלקה הצפוני של ממלכת ישראל.

השליטה בישראל תחבר את אשור עם אפריקה, חצי האי ערב, בשביל גידול במסחר (ימי ויבשתי). מנגד מצרים מנסים לכבוש את ישראל מאותם אינטרסים.

מדיניות ההגליה האשורית: הגליית התושבים לרחבי האימפריה. במקומות הכבושים הושיבו האשורים עמים אחרים. התושבים שהאשורים הושיבו באזור הכבוש בא"י נקראו ברבות הימים "השומרונים".

מטרות ההגליה האשורית:  

1.       הרתעת המלכים הכנועים מלמרוד במלך האשורי.

2.       דילול והחלשת האוכלוסייה הכבושה.

3.       בידוד הגולים מעמי הסביבה כך שלא יוכלו להתארגן ולמרוד באימפריה.- מטרה עיקרית

4.       השארת הגולים במקומם החדש כשהם תלויים במלך האשורי ובחסדיו.

5.       הגולים שולבו במערכות הכלכלה ובצבא כך שחלקם התבוללו.

גולי שומרון לא חזרו לישראל.

חלק 1: 1-23- חרבן וגלות שומרון לאשור. 722 לפנה"ס

פס' 1-6: סיבה ריאלית לאירוע ההיסטורי הנ"ל. הושע מרד באשור (לא שילם את המיסים) ושלח שליחים למלך מצרים. למצרים יש אינטרס לשלוט באיזור ולכן ביהודה קיוו שמצרים ייתנו גיבוי צבאי. אשור צרו על שומרון. אחרי שלוש שנים של מצור כבר מלך אשור את ישראל והגיל את שומרון לרחבי האימפריה.

מדוע מציין המחבר בפס' 2 לגבי הושע מלך ישראל שעשה הרע בעיני ה', אך פחות מקודמיו?

ההיסטוריוגרף דוגל בגמול לדורות וגמל מצטבר (חטאו מאז ומתמיד). מדגיש בפס' 2 שהעונש של ממלכת ישראל לא בא בשל חטאי הושע ודורו, אלא בשל חטאי מלכי ישראל לדורותיה             [פס' 13,14,15].

פס' 7-23: נאום ההיסטוריוגרף= הסיבות הדתיות לאירוע ההיסטורי.- כאופייני להיסטוריוגרף בספר מלכים- מציג את הסיבות הריאליות והדתיות יחדיו. הסיבתיות הכפולה. ה' מכוון את אירועי ההיסטוריה.

סרגון מלך אשור מתפאר באחת מכתובותיו שכבש את שומרון והיגלה 27,290 מתושביה.

קשיים נובעים משני החלקים:

1.       מדוע המחבר המקראי מתאר בפסוקים 6 ו-23 את הגליית ישראל כהגליה מוחלטת של כל התושבים, בעוד שסרגון מתאר בכתובתו את ההגליה כהגליה של חלק מהתושבים?

2.       מיהו מלך אשור שהגלה את תושבי שומרון? שלמנאסר ה-5 או סרגון? סרגון הוא בנו של שלמנאסר.  כנראה, בתקופת שלוש השנים של המצור, מת שלמנאסר וסרגון המשיך את הפעולה של אביו.

בפסוקים אלה מציג המחבר את חטאי העם ככפויי טובה כלפי ה':

פס' 7: ה' הוציא את העם ממצרים. מעבדות לחירות והם משיבים לו רעה תחת טובה בחטאיהם ועבדותם לאלילם.

פס' 8: "וילכו בחוקות הגויים אשר הוריש ה' מפני בני ישראל"

פס' 11: "[...] כגויים אשר הגלה ה' מפניהם"

להוריש מפני, להגלות מפני: הוצאה מן הארץ.

מדובר בגויים שה' הוציא מן הארץ למען בני ישראל, והעם כפוי טובה כי הוא עובד לאלילי הכנענים.- ה' מראה לישראל כמה הם חטאו וכמה זה לא בסדר בעקבות מה שעשה בשבילם.

גם בפס' 15 נרמזת הברית של ה' עם העם, והם הפרו בריתו בחטאיהם "לא שמרתם בריתי".

פס' 14: ה' הזהיר (ויעד) את עמו ע"י שליחת הנביאים מפני העונש הצפוי להם אם לא ישובו לדרכי ה'- ואילו הם המשיכו בחטאיהם.

החטאים האליליים המוזכרים בפסוקים 16-17 אסורים בספר דברים, וההיסטוריוגרף מגנה את ישראל על הפרת חוקים אלה (העריכה הדויטרונומיסטית) (דברים י"ז, י"ח).

פס' 18-19: המחבר אומר שיהודה חטאו כמו ישראל ולכן הם צריכים לצפות לגורל דומה לזה של ישראל בשומרון, אם הם ימשיכו לחטוא.

פס' 20-22: מוזכר ירבעם בן נבט. המלכת ירבעם לא מוזכרת כרצון האל (כמוזכר במלכים א' י"א), אלא מצד העם כחטא.

ישנה סתירה בהקשר של הפילוג ומי הכתיר את ירבעם. במלכים ב' שתי הפעולות מוצגות כחטאים. אלה כותבים שונים. הכותב כאן רוצה להצדיק את גלות שומרון.

חלק 2: 24-41- העמים הזרים בשומרון וחטאיהם.

הקטע י"ז (24-41) העוסק בעמים הזרים בשומרון חובר כנראה מאוחר בתקופת שיבת ציון והוא נועד להתנגד (פולמוס) לטענת עמי הארץ שטענו שהם שרידי הממלכה הצפונית (שנותרו בארץ אחרי ההגליה). עמי הארץ, שלא נתקבלו ע"י שבי ציון כישראלים או כשומרונים אמיתיים, נבדלו משבי ציון וכך נוצרה הכת השומרונית. נקראים גם כותים. מחבר פרק י"ז מדגיש שהעמים שהובאו לשומרון היו חטאים באופן חמור, וכך הוא מבסס את התנגדותו לטענת עמי הארץ בתקופת שיבת ציון לגבי מוצאם. לכן המחבר מציג את כלות ישראל כהגליה מוחלטת. לא נותרו לפיכך שרידים של הממלכה הצפונית בארץ.

יש הוכחות לכך שכן היו שרידים בצפון: פסח חזקיהו, פסח יאשיהו- מלכי יהודה אלה הזמינו את תושבי הצפון, שרידי ישראל לחגוג עם יהודה במקדש, ריכוז פולחן, כדי לאחדם עם יהודה ולחזקה- ספר דברי הימים ב'.

"משפט אלוהי הארץ"- דרך עבודת האל עפ"י חוקיו. דרכי הפולחן לאל המקומי. תפישה פוליתאיסטית שלא מתאימה לדת ישראל אך מאפיינת את העמים הזרים.  העמים החלו לעבוד לה', בצד עבודה לאלים אחרים.

סינקרטיזם- שילוב אמונות. תופעה אופיינית לפוליתאיזם, אך אסורה לפי דת ישראל. כתוצאה מלימוד "משפט אלוהי הארץ" בקרב העמים. מדובר באופן העבודה לאל.

פס' 32-33: העמים הזרים שילבו את עבודת אליליהם בפולחן לה', באותן הבמות בשומרון.

גרי אריות: כינוי העמים ע"י חז"ל שכן אינם "גרי צדק" שמתגיירים מתוך אמונה אמתית, אלא התגיירו בשל החשש מהאריות ששלח ה'.

מלכים א' פרק כ"א- כרם נבות

מל"א ט"ז 23-33: רקע על עמרי, אביו של אחאב (23-28)

רקע על אחאב בן עמרי ואיזבל אשתו הצידונית (29-33)

שומרון= ישראל.

אחאב נישא לאיזבל מטעם נישואים פוליטיים. הכותב מציג את הנישואים האלה באופן שלילי.

פס' 1-6:

תשובת נבות לאחאב בפס' 3: "חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותיי לך"

תשובת נבות במחשבות אחאב בשובות לביתו בפס' 4: "לא אתן לך את נחלת אבותיי"

תשובת נבות בדרכי אחאב לאיזבל בפס' 6: "לא אתן לך את כרמי"

ברקע לתשובת נבות בפס' 3- בחוקי התורה במדבר ל"ו 7 וויקרא כ"ה 23.

במדבר ל"ו 7- "ולא תיסוב נחלה ממטה אל מטה כי איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל".

ויקרא כ"ה 23-  "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי".

הסבר להבדל בנוסח בין תשובות נבות בפס' 4 ובפס' 3:

אחאב השמיט את המילים "חלילה לי מה'" שבדברי נבות ורומזים על העוגן החוקי לדבריו על הנימוק לפי חוקי התורה- והוא זוכר את הסירוב של נבות "לא".

הביטוי נחלת אבות שנשאר במחשבות אחאב מלמד אותנו שאחאב יודע ומבין את הסיבה ומלמד אותנו שאחאב מודע לחוקי התורה על העברת נחלות משבט לשבט. אחאב כפוף להם כמלך ישראל. איזבל הינה צידונית ולא ישראלית.

הערה: אחאב מדגים את תפיסת המלוכה בישראל. המלך כפוף לחוקי ה' לעומת איזבל הצידונית שמייצגת את תפיסת השלטון האבסולוטי שרווח במזרח הקדום. המלך הוא גם מקור החוק.

בדבריו לאיזבל אחאב משאיר את המילה "לא" וגם במקום הביטוי "נחלת אבותיי" משנה למילה "כרמי"- כי איזבל אינה מאמינה בחוקי התורה ובעיניה הסירוב מלמד על אי-צייתנותו של נבות, וייתכן שאחאב רצה להביא לתגובתה- השגת הכרם עבורו.

דברים י"ז 6- "עפ"י שני עדים או שלושה עדים יומת המת, לא יומת עפ"י עד אחד".

שמות כ"ב 27- "אלוהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תָאר".

ויקרא כ"ד 16- "ונוקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה".

לפי מל"ב ט'- לא הרגו רק את נבות אלא גם את בניו ויורשיו.

כנראה היה נהוג שכשאין לאדם יורשים:

1.      המלך זכאי להכריז על בעלות על שטח בנחלה

2.      הראשון שמכריז על בעלות זוכה בחלקה.

המשך- מלכים א'- כ"א

פס' 10-13: אחיזבל מבקשת מהזקנים להביא שני עדי שקר (בני בליעל) על מנת שיעידו ששמעו את נבוט "מברך" (תיקון סופרים) את האל ואת המלך.

משפט נבות מבויים- למראית עין קוימו במשפט חוקי התורה.

דברים, יז' 6- “עפ"י שניים עדים או שלושה עדים יומת המת, לא יומת על פי אחד"

שמות כב' 27- “אלוהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר (א.ר.ר= קללה)"- במשפט נבות.

ויקרא כד' 16- “ונקב שם ה' מות יומת רגם רגמו בו כל העדה..” (מלא', כא' “ויסקלוהו למוות").

לפי מלכים ב' יט'- לא הרגו רק את נבות אלא גם את בניו ויורשיו כנראה היה נהוג שכשאין לאדם יורשים:

1)המלך זכאי להכריז על בעלות על שטח, בנחלה.

2)       או: הראשון שמכריז על בעלות זוכה בחלקה.

במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילרו הכלבים את דמך גם אתה.

איזבל לאחאב: קום רש, לרדת, לרשת (14-16)

ה' לאליהו: “קום רד... ירד שם לרשותו"

עונשו של אחאב- סוף לשלטון שושלתו על ישראל. אחאב מביע חרטה ונוהג מנהגי אבל. ובפס' 27-29: אחאב מביע חרטה. ואליהו מודיע לאחאב שהעונש חבוא בימי בנו (חשיבות החזרה בתשובה).

מלכים א' פרק י"ב- הפילוג

פס' 1: "וילך רחבעם שכם כי שכם באו האו כל ישראל להמליך אותו"

פס' 4: "אביך הקשה את עלנו ואתה עתה הקל מעבודת אביך הקשה[...]ונעבדך"

רחבעם פונה לילדים ולזקנים.

הזקנים אומרים לו "להיכנע" לדרישות העם.- פס' 7

הילדים אומרים לו להקשות על העם. "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים" "קטני עבה ממתני אבי".

פס' 1-14: עצות הזקנים והילדים. גורם ראלי של מס עובד.

15- ההערה של ההיסטוריוגרף (מאפייני ההיסטוריוגרפיה): שילוב הסיבה הדתית מפרק י"א לסיבה הריאלית לפילוג שבפסוקים 1-14.

"ולא שמע המלך אל העם כי הייתה סִבה מעם ה' למען הקים את דברו אשר דיבר ה' ויד אחיה השילוני אל ירבעם בן נבט".

אילו מאפיינים של ההיסטוריוגרפיה המיקראיתי באים לידי ביטוי בפסוק? נמק. הוכח.

ז'אנר ספרותי- כתיבת ההסטוריה- קורות עם ישראל במקרא. סגנון כתיבה זה אופייני במקרא לספרים כגון: יהושע, שופטים, מלכים, עזרא ונחמיה ודברי הימים.

ההיסטוריוגרפים כותבים את הארועים תוך שילוב של עמדותיהם והנמקותיהם ביחס לארועים. הדעות הן דתיות באופיין (ולאו דווקא ריאליות- היסטוריות), ומבוססות על ההשקפה שה' מכוון את ארועי ההיסטוריה והאו מעניש או נותן שכר לעמו עפ"י תפיסות גבול (שכר או עונש) למשל: במלכים- גמול לדורות. דבה"י- גמול אישי.

להיסטוריוגרף השקפות כגון: השקפה דויטרונומיסטית (עפ"י חוקי ספר דברים).

סיבתיות כפולה- מתן הסבר דתי לארוע מסויים לצד הריאלי.

לרוב מודגש הפאן הדתי ומנומק בהרחבה. למשל: במל"א י"א מודגשת הסיבה הדתית לפילוג. (1-13, 29-32) ונרמזת בפסוקים 26-28 (מרד ירבעם) הסיבה הריאלית-חברתית- מס עובד.

ההיסטוריוגרף מרבה להדגיש שדברי נביאי ה' מתגשמים- כדי להראות שהאל מכוון את ארועי ההיסטוריה.

16- סיסמת הפילוג: מה לנו חלק בדוד

                           ולא נחלה בבן ישי.

לאוהליך ישראל עתה ראה ביתך דוד.- חזרה למקורות. לשבטיות. דוד שמר על הממלכה המאוחדת. ישנו ניכור בין השבטים בכל זאת.

פס' 18- נסיון רחבעם להשיב לידיו את השליטה על ישראל ע"י שליחת השר האחראי לגיוס מס עובד- אדרם אשר על המס.

פס' 20- המלכת ירבעם בן נבט על ישראל.

פס' 21-24- ניסיון נוסף של רחבעם להשתלט על ישראל ע"י מלחמה- ונביא אוסר עליו להילחם בשם ה', ולא הייתה מלחמה בין יהודה לישראל.

ההיסטוריוגרף מנמק את הארועי שבו לא נלחמו בסופו של דבר יהודה וישראל ע"י נימוק דתי. בא הנביא שמעיה איש האלוהים והודיע לרחבעם: "לא תעלו ולא תלחמון עם אחיכם בני ישראל כי מאתי(ממני) נהיה הדבר הזה" הפילוג הוא רצון ה'. "וישמעו את דבר ה' וישובו ללכת.

בפס' 24 בולט המאפיין של ההיסטוריוגרפיה המקראית לתת הסבר דתי לאירוע ריאלי. להראות שה' מכוון את האירועים ההיסטוריים. לא מופיעה באופן מפורש הסיבה הריאלית לכך שלא הייתה מלחמה בין ישראל ליהודה.

האירוע- סיבה דתית (פס' 24)

לא מוצגת סיבה ריאלית

פס' 25-33- פעולות ירבעם בן נבט כמלך ישראל.

פס' 25- בתחילה שכם הייתה בירת ישראל ולאחר מכן קבע אותה ירבעם בפניאל.