מלכים ב' פרק י"ז- גלות אשור

732 לפנה"ס- תגלת בלאסר השלישי, מלך אשור הגלה את חלקה הצפוני של ממלכת ישראל.

השליטה בישראל תחבר את אשור עם אפריקה, חצי האי ערב, בשביל גידול במסחר (ימי ויבשתי). מנגד מצרים מנסים לכבוש את ישראל מאותם אינטרסים.

מדיניות ההגליה האשורית: הגליית התושבים לרחבי האימפריה. במקומות הכבושים הושיבו האשורים עמים אחרים. התושבים שהאשורים הושיבו באזור הכבוש בא"י נקראו ברבות הימים "השומרונים".

מטרות ההגליה האשורית:  

1.       הרתעת המלכים הכנועים מלמרוד במלך האשורי.

2.       דילול והחלשת האוכלוסייה הכבושה.

3.       בידוד הגולים מעמי הסביבה כך שלא יוכלו להתארגן ולמרוד באימפריה.- מטרה עיקרית

4.       השארת הגולים במקומם החדש כשהם תלויים במלך האשורי ובחסדיו.

5.       הגולים שולבו במערכות הכלכלה ובצבא כך שחלקם התבוללו.

גולי שומרון לא חזרו לישראל.

חלק 1: 1-23- חרבן וגלות שומרון לאשור. 722 לפנה"ס

פס' 1-6: סיבה ריאלית לאירוע ההיסטורי הנ"ל. הושע מרד באשור (לא שילם את המיסים) ושלח שליחים למלך מצרים. למצרים יש אינטרס לשלוט באיזור ולכן ביהודה קיוו שמצרים ייתנו גיבוי צבאי. אשור צרו על שומרון. אחרי שלוש שנים של מצור כבר מלך אשור את ישראל והגיל את שומרון לרחבי האימפריה.

מדוע מציין המחבר בפס' 2 לגבי הושע מלך ישראל שעשה הרע בעיני ה', אך פחות מקודמיו?

ההיסטוריוגרף דוגל בגמול לדורות וגמל מצטבר (חטאו מאז ומתמיד). מדגיש בפס' 2 שהעונש של ממלכת ישראל לא בא בשל חטאי הושע ודורו, אלא בשל חטאי מלכי ישראל לדורותיה             [פס' 13,14,15].

פס' 7-23: נאום ההיסטוריוגרף= הסיבות הדתיות לאירוע ההיסטורי.- כאופייני להיסטוריוגרף בספר מלכים- מציג את הסיבות הריאליות והדתיות יחדיו. הסיבתיות הכפולה. ה' מכוון את אירועי ההיסטוריה.

סרגון מלך אשור מתפאר באחת מכתובותיו שכבש את שומרון והיגלה 27,290 מתושביה.

קשיים נובעים משני החלקים:

1.       מדוע המחבר המקראי מתאר בפסוקים 6 ו-23 את הגליית ישראל כהגליה מוחלטת של כל התושבים, בעוד שסרגון מתאר בכתובתו את ההגליה כהגליה של חלק מהתושבים?

2.       מיהו מלך אשור שהגלה את תושבי שומרון? שלמנאסר ה-5 או סרגון? סרגון הוא בנו של שלמנאסר.  כנראה, בתקופת שלוש השנים של המצור, מת שלמנאסר וסרגון המשיך את הפעולה של אביו.

בפסוקים אלה מציג המחבר את חטאי העם ככפויי טובה כלפי ה':

פס' 7: ה' הוציא את העם ממצרים. מעבדות לחירות והם משיבים לו רעה תחת טובה בחטאיהם ועבדותם לאלילם.

פס' 8: "וילכו בחוקות הגויים אשר הוריש ה' מפני בני ישראל"

פס' 11: "[...] כגויים אשר הגלה ה' מפניהם"

להוריש מפני, להגלות מפני: הוצאה מן הארץ.

מדובר בגויים שה' הוציא מן הארץ למען בני ישראל, והעם כפוי טובה כי הוא עובד לאלילי הכנענים.- ה' מראה לישראל כמה הם חטאו וכמה זה לא בסדר בעקבות מה שעשה בשבילם.

גם בפס' 15 נרמזת הברית של ה' עם העם, והם הפרו בריתו בחטאיהם "לא שמרתם בריתי".

פס' 14: ה' הזהיר (ויעד) את עמו ע"י שליחת הנביאים מפני העונש הצפוי להם אם לא ישובו לדרכי ה'- ואילו הם המשיכו בחטאיהם.

החטאים האליליים המוזכרים בפסוקים 16-17 אסורים בספר דברים, וההיסטוריוגרף מגנה את ישראל על הפרת חוקים אלה (העריכה הדויטרונומיסטית) (דברים י"ז, י"ח).

פס' 18-19: המחבר אומר שיהודה חטאו כמו ישראל ולכן הם צריכים לצפות לגורל דומה לזה של ישראל בשומרון, אם הם ימשיכו לחטוא.

פס' 20-22: מוזכר ירבעם בן נבט. המלכת ירבעם לא מוזכרת כרצון האל (כמוזכר במלכים א' י"א), אלא מצד העם כחטא.

ישנה סתירה בהקשר של הפילוג ומי הכתיר את ירבעם. במלכים ב' שתי הפעולות מוצגות כחטאים. אלה כותבים שונים. הכותב כאן רוצה להצדיק את גלות שומרון.

חלק 2: 24-41- העמים הזרים בשומרון וחטאיהם.

הקטע י"ז (24-41) העוסק בעמים הזרים בשומרון חובר כנראה מאוחר בתקופת שיבת ציון והוא נועד להתנגד (פולמוס) לטענת עמי הארץ שטענו שהם שרידי הממלכה הצפונית (שנותרו בארץ אחרי ההגליה). עמי הארץ, שלא נתקבלו ע"י שבי ציון כישראלים או כשומרונים אמיתיים, נבדלו משבי ציון וכך נוצרה הכת השומרונית. נקראים גם כותים. מחבר פרק י"ז מדגיש שהעמים שהובאו לשומרון היו חטאים באופן חמור, וכך הוא מבסס את התנגדותו לטענת עמי הארץ בתקופת שיבת ציון לגבי מוצאם. לכן המחבר מציג את כלות ישראל כהגליה מוחלטת. לא נותרו לפיכך שרידים של הממלכה הצפונית בארץ.

יש הוכחות לכך שכן היו שרידים בצפון: פסח חזקיהו, פסח יאשיהו- מלכי יהודה אלה הזמינו את תושבי הצפון, שרידי ישראל לחגוג עם יהודה במקדש, ריכוז פולחן, כדי לאחדם עם יהודה ולחזקה- ספר דברי הימים ב'.

"משפט אלוהי הארץ"- דרך עבודת האל עפ"י חוקיו. דרכי הפולחן לאל המקומי. תפישה פוליתאיסטית שלא מתאימה לדת ישראל אך מאפיינת את העמים הזרים.  העמים החלו לעבוד לה', בצד עבודה לאלים אחרים.

סינקרטיזם- שילוב אמונות. תופעה אופיינית לפוליתאיזם, אך אסורה לפי דת ישראל. כתוצאה מלימוד "משפט אלוהי הארץ" בקרב העמים. מדובר באופן העבודה לאל.

פס' 32-33: העמים הזרים שילבו את עבודת אליליהם בפולחן לה', באותן הבמות בשומרון.

גרי אריות: כינוי העמים ע"י חז"ל שכן אינם "גרי צדק" שמתגיירים מתוך אמונה אמתית, אלא התגיירו בשל החשש מהאריות ששלח ה'.